<h1>כתוב שם לראב"ד על סנהדרין</h1>
<h2>דף יג:</h2>
במאור דף ג. ד"ה וליעבריה. לרי"ף סי' תתקפה. כתוב שם: וליעבריה לאדר. איכא דקשיא ליה מאי שנא דקא מקשה האי קושיא לאחרים, לרבי יהודה ולרבי יוסי נמי איכא לאקשויי הכי, וליעבריה לאדר או לאלול וכו'. אלא נראה לי בפרוק קושיא זו לרבי יהודה ולרבי יוסי, שהעיבור תלוי בתקופת תשרי, כיון דכתיב וחג האסיף תלה הכתוב את השנה בתקופת תשרי ולא את החדש, לפיכך מעברין את השנה על אותה התקופה, ולא את החדש. אמר אברהם: כל זה אינו מספיק. כי מפני שכתוב תקופת השנה מנע אותם הכתוב מלעבר את החדש, מעתה חדש האביב ימנע אותם מלעבר את השנה אפילו בחסרון שני ימים. וסוף דבר, אין כאן ראיה לא מזה ולא מזה, ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים אשר תקראו אותם [ויקרא כ"ג ל"ז], וראו חכמים לעבר חדש אחד ולא לקלקל כל המועדות כולן בעיבור השנה, לפיכך כשהוצרכו משום תקופת ניסן יכולים לתקן בעיבור חודש אדר, אבל כשהוצרך משום תקופת תשרי אין ראוי לתקן בעבור אלול מפני קלקול המועדות מפני שהמועדים סמוכין להם ואין צורך לומר על יום טוב של ראש השנה שהוא מתקלקל מיד, אלא אף יום הכפורים וסוכות מתקלקלים, שיש מקומות שאין השלוחין מגיעין שם מפני תכיפת המועדות שבחדש תשרי והרי הם מתקלקלים. ואם תאמר ליעבריה לאדר או חדש אחר מפני תקופת תשרי, אין זו טענה, לפי שאיפשר שאירע להם בחדשים שבנתיים חדש חסר כנגד עבורו של זה וחזר הדבר לקלקולו. וזה הטעם הישר.
<h2>דף כו:</h2>
במאור דף ה: ד"ה אמר רב נחמן. לרי"ף סי' תתקצד. כתוב שם: אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות וכו', הרב אלפסי ז"ל פסק משמא דחד מרבואתא כרב ששת, וקאמר לן טעמא משום דהלכה כרב ששת באיסורי [מבוא התלמוד, דף מז.]. ולי נראה דהאי דינא הוא, ולגבי הלכתא דדיני איתמר שמעתא, וכדרב נחמן קיימא לן בדיני. אמר אברהם: ואיפשר שיבא להתיר את האיסור על פיו, אי נמי לענין קרבן שבועת העדות ולשבועת העדות עצמה אם תחול עליו שבועה הלכך איסורא הוא. ומה שאמר שלא חלקו אלא בחשוד אבל בבעל ודאי לא אמר רב נחמן, אמת הוא זה לפי דעתי, ורב ששת שהיה אוסר לא בחשד הקל כקול בעלמא אלא כאותה שאמרו [קידושין פ"א ע"א] מלקין על הייחוד, מכל מקום דבר ברור הוא שעבר על גזירת חכמים ודבר שהוא נסמך לדברי תורה כדאמרינן [שם פ' ע"ב] רמז לייחוד מן התורה מנין דכתיב [דברים י"ג ז'] כי יסיתך אחיך בן אמך וגו', ולזה שומעין שאמר כהלכה. ועוד נראה לי כשהיה רגיל בכך כי בפעם ושתים אולי מקרה היה לו, ולא נקרא חשוד באקראי בעלמא.
<h2>דף כח.</h2>
במאור דף ז: ד"ה והוי יודע. לרי"ף סי' אלף א'. כתוב שם: ולאו מהאי מימרא דרב דאותבינן עלה קא מקשינן, אלא מעובדא דרב דאכשר שלישי בשני ורמינן דידיה אדידיה. אמר אברהם: מעולם לא הוקשה אלא ממימרא דרב דלא עבד עובדא, ולקמן דפריך והא רב מכשר, מדלא קאמר אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו ובן בנו אלמא שלישי בראשון הוא דפסל אבל שלישי בשני כשר, ובקושיא קמייתא אקשינן ואכתי הוה להו כדור אחר וכשלא אעיד לו אני ובני וחתני שהוא כבן בני נמצא רביעי בראשון פסול. וזה עיקר הגמרא בלי ספק.
<h2>דף כח:</h2>
במאור דף ו: ד"ה תנו רבנן וחורגו. לרי"ף סי' אלף. כתוב שם: תנו רבנן וחורגו לבדו, רבי יוסי אומר גיסו. כתב עלה הרי"ף כו', עד ונראה לי שמא כך היה כתוב בעיקר התשובה. למדנו שחתנו מאחות אשתו של זה כשר הוא לו, ודין בנו כדין חתנו כלומר שלא נפסל בן גיסו מתורת גיסו שיש לו בנים וחתנים אלא מתורת בעל אחות אמו. אמר אברהם: אנו רגילים לפרש שלא בא רבי יוסי להכשיר בגיסו אלא חתנים אבל לא הבנים, משום דבתרי קדושי מקרבי להו ונחתי להו חד דרגא מאי דלא משכח לה תו בחד מינייהו, והירושלמי [פ"ג ה"ג] שהביא הרב ז"ל איפשר דלדעת תנא קמא הוא שנאמרו אותן הברייתות וכדברי רב חסדא דאכשר באחי האח, ולמדנו מדברי רב חסדא ומשתי הברייתות כי על כולם נאמר בנים וחתנים מאשה אחרת כשרים, ורבי יוסי חלק על חתנים של גיסו אפילו מאחות אשתו מהאי טעמא דכתיבנא, מפני שהן דור שני ותרי קידושין נינהו אבל בבנים מודה. ולזה הדרך לא יקשה לנו דבר, רק מה שאמר רבי יוסי גיסו לבדו ואם יש לו בנים איך הוא לבדו, ואיפשר כי על כן קיצר רבי יוסי דבריו ואמר גיסו ולא הזכיר בפירוש לבדו, ואף על פי כי בלשון הגמרא נאמר לא נחוש, כי מפני שאמר תנא קמא חורגו לבדו הזכירו בגמרא גיסו לבדו לפי שאין לו חתנים. כל זה לדעת הגאון ז"ל ולדעתנו. אבל לדעת הרב ז"ל שאמר שלא חלק רבי יוסי אלא בבנים וחתנים של אשה אחרת אבל מאותה אשה מודה, מכלל דתנא קמא אפילו מאשה אחרת נמי פוסל וקשיא לן מאי שנא מבעל אמו דכשר באחי האח, איכא למימר טעמיה דתנא קמא משום איקרובי דעתא הוא ובבן בעל אמו מאשה אחרת ליכא איקרובי דעתא כלל אלא מיסנא סנו אהדדי, אבל כולהו אבות דמתני' אית להן בנים וחתנים אף מאשה אחרת. ואם הירושלמי לדעת רבי יוסי זה הטעם נכון לדעת ת"ק וראוי לסמוך עליו שלא לדחות הירושלמי. כתוב שם: ונ"ל כיון דלא איפשיטא בגמרא בהדיא אי הלכה כרבי יוסי דמתניתין דמכשיר בגיסו כיון דאינו ראוי ליורשו אי כרבי יוסי דברייתא דפוסל בגיסו, לכתחלה נקיטינן לחומרא וכו'. אמר אברהם: בזה הסכים לדעתי, מיהו אני איני חולק בין לכתחלה ובין בדיעבד, אלא כל לחומרא באיסורא עבדינן כתרוייהו וכל לקולא בממונא לנתבע עבדינן כתרוייהו וממונא הוא היכא דקיימא תיקום.
<h2>דף כט.</h2>
במאור דף ז: ד"ה עד שיאמר. לרי"ף סי' אלף ה'. כתוב שם: עד שיאמר בפנינו הודה לו וכו', עד נ"ל שאם הודה בפני עד אחד לבדו שאין הודאתו הודאה כלום אפילו אמר לו אתה עדי, והיינו דאמרינן התם בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] וכו'. אמר אברהם: כן כתבתי אני זה כמה שנים. כתוב שם: אבל אם אמר מעצמו בין בפניו בין שלא בפניו ולא אמר אתם עדי, אפילו לא טען טוענין לו, והיינו דתנן במתניתין הוא אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום ולא קתני פטור כדקתני בברייתא, שמעינן מינה שאפילו לא טען טוענין לו. אמר אברהם: זה אינו מחוור, שאם אמר דבריו כמודה אם לא טען אין טוענין לו. מיהו אם טען שומעין לו, ואיך איפשר אם לא יאמר שום טעם לדבריו למה לא נאמר לו איך הודית, ובודאי יאמר שום טענה ואז נשמע לו. כתוב שם: שמעינן מינה שאפילו לא טען טוענין לו. אמר אברהם: והא מתניתין הרי הוא טוען שכבר הביאו לבית דין, ומעשה דקב רשו ועכברא דשכיב אדינרי [כ"ט ע"ב] לאו הודאה מעצמו הוא ממש, שעל ידי עסק דברים רבים הודו, וכי תבעינהו בדינא לא אמרו משטים היינו בהם כי מה חטאו להם שהיו משטים ומתלוצצים בהם והם מעצמם הודו, ואין טענת משטה הייתי בו אלא למי שתובע אותו שהוא אומר הוא היה משטה בי ותובע אותי ממון שאיני חייב לו אף אני אתלוצץ בו אבל למי שאינו תובע אותו והוא מודה מעצמו אין כאן טענת משטה אני בך. אבל יש כאן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ודבר זה בא רב נחמן ללמדנו, ולעולם הוא שטוען כך או שיאמר איני חייב לו כלום אע"פ שאינו יודע לומר לא אמרתי אלא שלא להשביע את עצמי אבל יאמר דברתי בהווה כאדם שמדבר דברי הבלים ולא נתפוס אותו בכך. אבל חס ושלום שנפתח לו אנחנו להשיב דבריו לבטלה ולשנותן שלא בטענה ושלא בסירוב והרי הוא עצמו הביא התוספתא [ב"מ פ"א ה"ו] שאמרה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו, דשמעת מינה דצריך חזרה, ותו שמעת מינה שאם הודה מעצמו אפילו אמר להם אתם עידי ושתק יכול לחזור בו, דהא רישא שתבעו והודה בודאי בדאמר להו אתם עידי קאי ואפילו הכי קתני סיפא יכול לחזור בו ולעולם צריך חזרה.
<h2>דף לא.</h2>
במאור דף ט: ד"ה הא קא משמע לן. לרי"ף סי' אלף יד. כתוב שם: בסוף פירקא, דממאי תיסק אדעתין דמתניתין דיעבד הוא, אדרבה סתמא דמילתא כל דינא דמתני סתמא במתניתין לכתחלה משמע, הילכך ליכא לשנויי הכי. אמר אברהם: עכשו נראה בסוף דבריו כחוזר לפירוש אחר, ואין אנו צריכין לזה, כי במשנה ראשונה אמרו, סותר את הדין ואינו סותר, ואפשר לחלוק בו בין לכתחלה בין דיעבד סותר, [אבל סיפא קתני] אינה כלום משום הכי לא מיתמר להו.
<h2>דף לג.</h2>
במאור דף י: ד"ה דיני ממונות. לרי"ף סי' אלף כא. כתוב שם: אמר רב יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה וכו', עד זהו פירוש השמועה שקבלנו מרבותינו שלא כדברי הרי"ף ז"ל, ותמה הוא איך עלה בדעתו בפירושו בדברי רב יוסף לאוקומי למתניתין דבכורות [כ"ח ע"ב] במומחה, והא קתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ועלה קתני דן את הדין וכו'. אמר אברהם: ויותר תמה הוא אם משנתנו זאת דקתני מחזירין במומחה ומומחה לא הוי אלא אם כן גמיר וסביר. תדע דהא לא פליג רב נחמן במומחה אלא בין שיש ממנו גדול בחכמה ובמנין לשאין גדול ממנו אבל בהמחאתו דידיה לא איפליג דודאי מומחה הוא בגמרא וסברא, ואם כן אמאי מחזירין והא מעשה דמר זוטרא ודרבה בר בר חנה [ה' ע"א] מומחין הוו וקאמר דאי לא קבלינהו עלייהו לשלם אלמא מה שעשה עשוי. והכי מוכחי' בפרק קמא [שם] דכי גמיר וסביר אע"ג דלא נקיט רשותא ולא קבלו עלייהו דינא דיניה דינא. ולענין שלומי נמי דקאמר בבבא תנינא מומחה שיש גדול ממנו מחזיר ופטור מלשלם, טעה בשתיהם. דהא רבה בר בר חנה [שם] דדן דינא וטעה ואתא לקמיה דרבי חייא ואמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, והא רבה בר בר חנה ודאי מומחה הוה ורבי חייא גדול ממנו הוה ודיניה דינא הוה וחייב לשלם. ומאי דכתב נמי בההיא בבא דתלתא דהוה בינייהו חד גמיר וסביר פטורין מלשלם אע"ג דלא נקיטי רשותא ולא קבלינהו פטורין מלשלם, לאו מילתא היא, דהא ראיית טרפה ביחיד כשלשה בדיני ממונות דמי ואמרינן במסכת חולין [מ"ג ע"ב] דרבא אטרפיה לההוא תורא דרמיא עליה חומרא דרב ושמואל, ומסקנא דכולא כרב עבדה ואמר להו רבי אבא תורא משרי שרי, ואימרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם תורא למאריה, ורבא גמיר וסביר הוה וכתלתא הוה לגבי ראיית טרפה וקאמרי ליה דלישלם. וכן ראיית בכורות דרבה בר בר חנה לענין פטור הוא דלישקל רשותא, דאי לא בכלל הוראה הוה ואע"ג דבתלתא הוי וגמיר וסביר הוא בעי רשות. וזהו עיקר הפסק. ורבינו חננאל כך פירשה כמו שכתב הרב ז"ל. והתמיהא שתמה בעל החיבור הזה בשביל שיש בראש זו המשנה מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו', הלא על דברי רב נחמן סמך רב יוסף כי הוא מומחה אבל יש מומחה ממנו. הלא תראה שאמרו בסוף אם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, ומומחה לבית דין הוא כמאן דנקיט רשותא מכלל דשאינו מומחה דרישא אע"ג דגמיר וסביר הוא כי לא נקיט רשותא מבי דינא רבא מיחייב לשלם ודיניה דינא.
במאור דף יב. ד"ה בבא רביעא. לרי"ף סי' אלף כא. כתוב שם: בריש בבא רביעא, דליתיה דיינא ואין צריך לומר שאינו מומחה, כגון דלא גמיר אע"ג דקבלוה עליה בעלי דינא הא ודאי דיניה לאו דינא ואפילו לא טעה כרבי אבהו. אמר אברהם: ומנא ליה הא, והא תלתא דליכא חד מינייהו דגמיר כחד דמו, וכי קבלינהו עלייהו דינייהו דינא, כדאמרינן [כ"ה ע"ב] בשלשה רועי בקר מאי לאו לעדות לא לדין, ואקשינן אי לדין מאי איריא שלשה רועי בקר אפילו כל תלתא דלא גמירי דינא נמי, הא קא משמע לן דאפילו הני דלא שכיחי בישוב ואמרי רבנן דכי קבלינהו אין יכול לחזור בו, אלמא היכא דלא טעו מיהא דיניהון דין. ועוד כי קבלוה עלייהו בפירוש דאמרי ליה הכי כל מאי דאמרת לן מקבלינן מינך וקנו מינייהו מי לא הוי דיניה דינא, אטו גרע מפשרה, וכל שכן היכא דדן ולא טעה דדיניה דינא. סוף דבר אם לא שנתלה במקצת הדברים בגאון ז"ל הייתי מפליא עליו פליאה גדולה כי כל מה שכתב הרב ז"ל בשמועה זו דבריו ברורים כסולת נקיה. גם במה שאמר דהא דרבי אילעא אמר רב [בכורות כ"ח ע"ב] דאוקים למתניתין דבכורות כשנשא ונתן ביד לאו למדחה להאי דרבי מאיר דלא סבירא ליה דינא דגרמי, דהא ממתניתין דגזלן [ב"ק ק' ע"א] שמעינן ליה, אלא ודאי הכי קאמר דלגבי דינא לא דיינינן הכי, כיון דבמצוה קא עסיק לאו דינא הוא דליחייביה, אלא אם כן נשא ונתן ביד. ובאמת וברור דבר טוב ונאה הוא ומתקבל הוא לכל איש מודה על האמת.
כתוב שם: ואי קשיא לך כיון דקיימא לן [רי"ף ב"ק פ"ט סי' קעז דף לה. (סנהדרין ל"ג ע"א, ב"ק צ"ח ע"ב)] דדיינינן דינא דגרמי אמאי אמרינן טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם אפילו בדלא איפשר להחזיר הדין כגון פרה של בית מנחם. תשובתך טעמו של דבר זה כעין ההוא טעמא דפרשינן לעיל בבבא רביעאה ומשום פשיעותיה דבעל דין נגעו בה, כיון דטועה בדבר משנה הוא ידיעא טעותיה ולא איבעי ליה לבעל דינא למסמך עילויה ולמעבד על פיו דהוה ליה לשיוליה ולגלויי טעותא דהא דבר ברור הוא כדבר משנה הברורה הלכך בעל דינא הוא דפשע וכו'. אמר אברהם: זה הטעם אינו מספיק כלל, ואם עם הארץ הוא או אשה שאינה יודעת לא משנה ולא גמרא איזו פשיעה יש עליהם. אבל עיקר הטעם כאותו שאמרו [הוריות ד' ע"ב] בזקן ממרא שאם הורה בדבר שהצדוקים מודים בו פטור אפילו שאינה הלכה כלל, אף זה כיון שטעה בדבר משנה אינו דיין, ומשמיא הוא דקנסוהו, ואם איתא למילתא הדרא כדפריש הרב ז"ל. כתוב שם: ושמעתי משם חכם גדול מחכמי הדור שלפנינו דהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת, שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו, או מן התלמוד או מן הגאונים ז"ל, ואני לא נראו לי דברים הללו וכו'. אמר אברהם: וההיא עובדא לית בה טעותא כלל, כדכתב הרב ז"ל ואמת אמר החכם שאם טעה בפסקי הגאונים ז"ל שלא שמע את דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו באמת וברור זהו טועה בדבר משנה, וקרוב אני לומר שאפילו היה חולק על פסק הגאונים ז"ל מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדברי הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה הוא, שאין לנו עתה לחלוק על דברי הגאונים ז"ל מראית דעתינו לפרש הענין בדרך אחרת כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שלא נמצא.
במאור דף יא. ד"ה בבא תליתאה. לרי"ף סי' אלף כא. כתוב שם: בבבא תליתאה וכו', עד ומעשה דרבי טרפון נמי בפרה של בית מנחם בדקבלוה עלייהו. אמר אברהם: זה אי איפשר כלל. שהרי לא תלה את הפטור שלו בקבלת בעלי דינין, וכן ברישא דקתני ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם ולא תלה בקבלת בעלי דינין כמו שתלה רב יוסף [ה' ע"א] למר זוטרא בריה דרב נחמן, וכמו שתלה רבי חייא [שם] לרבה בר בר חנה, ובעל החיבור הזה איך לא הרגיש על לשון המשנה שאמרה ואם היה מומחה לבית דין ולא אמר אם היה מומחה, אלמא כשהיה ממונה מבית דין הגדול קאמר דהיינו נקיט רשותא. וענין זה כשהוא נודע בבית דין הגדול והמומחה אצלם שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין כעין אילא לבכורות [בכורות כ"ח ע"ב]. ותו לא מידי.
<h2>דף נ:</h2>
במאור דף טו: ד"ה מרגלא. לרי"ף סי' אלף לב. כתוב שם: מרגלא בפומיה דרבי יוחנן וכו' עד זהו מן הדברים שנראין כהפוכין שתלה את העיקר בטפלה כאותה ששנינו [פסחים כ"ג ע"א] כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה וכו'. אמר אברהם: זה ההפך אינו בגמרא אלא קסברי רבנן נשואה יצאה לשריפה ולא ארוסה ותו לא מידי.
<h2>דף סא.</h2>
במאור דף טו: ד"ה אמר ליה. כתוב שם: אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי איכה יעבדו למעוטי מאי וכו', עד איצטריך איכה יעבדו למעוטי מגפף לנושקים וכו'. אמר אברהם: זה הטעם לא יספיק, דכיון דזביחה יצאה ללמד על עבודת פנים ממילא אימעטו מגפף לנושקים או נושק למגפפים וכן כל שאר עבודות שאינן עבודת פנים ואיכה יעבדו אינו צריך לכך, אבל אנו אומרים כיון דאיכא השתחואה עצמה שיצאתה ללמד על עצמה אע"פ שאינה עבודת פנים ואיכא למיגמר מהא ואיכא למיגמר מזביחה, אתא איכה יעבדו לגלות דלא תגמור מהשתחואה אלא מזביחה ובעי עבודת פנים. ואע"ג דמצינו למגמריה להא מילתא מדכתב רחמנא זביחה כלל אפילו הכי מילתא דאתיא מכללא טרח וכתב לה קרא. אי נמי משום דאיכא לאצרוכה לזביחה למחשבין מעבודה לעבודה כדסבר רבא בר רב חנן למימר ולאפוקי מספק אתא איכה יעבדו למעוטי, אלא אי אמרת השתחואה יצאה ללמד על הכלל כלו הא אתרבו להו כל מילי דהוו דרך כבוד אם כן איכה יעבדו מאי ממעט, ושני ליה פוער וכו'. זה הוא העיקר. ולא יצטרך לקושיא שלו שהוא מקשה על עצמו והניח מה שצריך לפני לפנים, והוא הקושיא שהקשו ממילתיה דרבי אליעזר מנין לזובח בהמה למרקוליס וכו' ואקשי ליה מהשתחואה נפקא ואי מזביחה נפקא למה לי [ויקרא י"ז ז'] ולא יזבחו והא עבודת פנים היא, ואי משום דהיא ארחא דרך בזיון לאו קל וחומר הוא עלויי קא מעלה לה. ומה שכתב בכלל דבריו ולא עירב זה עם מגפף לנושקים וחלק אותם דרך גניבה לומר כי מבזיון לכבוד הייתי סבור שהוא פטור אבל מגפף לנושקים יהא חייב קא משמע לן. ומהיכא תיתי, אלא ודאי צריך מי שרוצה לעמוד על העיקר למה שפירשנו.
<h2>דף סה:</h2>
במאור דף טז: ד"ה שאני עדים. לרי"ף סי' אלף לו. כתוב שם: שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, ה"ג כפירוש הרב רבי שלמה ז"ל, ולא גרסינן לא באיה ולא באין ולא באי כמ"ש הרי"ף ז"ל. אמר אברהם: רבינו האיי גאון ז"ל כתב לפי שישנן באיה, והפירוש עולה כהוגן כאשר פירשו הרב ז"ל והפירוש שפירש הרב צרפתי ז"ל לא יספיק למקלל אביו ואמו ולמסית ולמדיח ולמכשף ונביא השקר, שכולן נשנו בתורת כהנים [ויקרא דיבורא דחובה פרשתא א' פרק א' הלכה ב' וע"ש בפירוש הראב"ד] עם עדים זוממין, וממעט אותם משום שאין בהם מעשה, והלא אינן בראיה. אבל לפירוש הרב ז"ל כולן יצאו על דרך אחד, שאינן צריכים לעקימת שפתים ובאותיות החֵך והגרון והלשון יכול לעשותן, אביו ואמו יקלל אותן, מסית ומדיח אם ישאלוהו הטוב לעבוד עבודה זרה פלניתא ואומר הן, מכשף זה ידעוני, נביא שקר ישאלוהו אמר ה-ק-ל אליך כך וכך יהיה ואומר הן, עדים זוממין אם ישאלוהו ראית אתה שהרג פלוני את הנפש ביום פלוני ובמקום פלוני ובשעה פלונית ואומר להן הן, ועל כל אלה הן מתחייבין ואין בהן מעשה, הילכך אפילו יש בהן עקימת שפתים אינה חשובה מעשה. וזה הפירוש הישר.
<h2>דף עב.</h2>
במאור דף יז. ד"ה תמה הוא. לרי"ף סי' אלף לז. כתוב שם: והילכתא דשדנהו בנהרא. אלמא הכי הילכתא. ואע"ג דאהדרינהו רבה להנהו דיכרי דאיגנבו במחתרתא, ההיא מדת חסידות הואי, ולכבודו דרב דנפק מפומיה ואין למדין הימנה לעיקר הדין. אמר אברהם: טובות ההנחות שהניח הרב ז"ל מן התפיסות שזה תופס. משום דהאי מתנית' גופא דהגונב כיס בשבת קשיא ליה לרב רישא אמאי חייב בכיס תיפוק לי משום מחתרת דקני ליה לכיס, ומתני' דהכא נמי קשיא ליה דקתני שיבר אבל נטל לא, ולרבה מתני' דהכא לא קשיא ליה דאימר אפילו שיבר בתר דנפק מיניה קאמר דפטור אבל מתני' דשבת קשיא סיפא אמאי פטור בכיס משום שבת והא איתיה לכיס בעיניה, ורישא נמי מאי איריא דנתחייב בגניבה קודם איסור שבת תיפוק לי דהא איתיה בעיניה, וכי מוקים ליה נמי דשדנהו בנהרא אכתי רישא קשיא להו אמאי חייב תיפוק לי משום מחתרת דבהדיה ודאי כי הדדי נינהו וכי שדנהו בנהרא נמי אמאי חייב, אלמא איסור מחתרת לא פטר אלא בשיבר דמזיק הוא אבל בנטל לא ואפילו שיבר אחר מכאן. ואיפשר טעמא דמילתא משום דאיסור מחתרת איסור שעה בלחוד הוא, משום הכי נטל חייב ואפילו שיבר או השליך אחר מכאן בנהר חייב, מה שאין כן בשבת דאיסור עולם הוא כדאיתא בכתובות [ל"א ע"א], ומשום הכי אמר הילכתא דשדנהו בנהרא, דלאו תירוצא הוא למילתייהו לענין מחתרת, אבל לענין שבת מיהא מיתרצא ליה לרבא. והיה אצלנו תירוץ אחר בקושיא זו שהקשינו מענין מחתרת בגניבה זו של שבת אבל מכיון שהניח אותה הרב ז"ל הבינותי כי זה היה דעתו.
<h2>דף עד:</h2>
במאור דף יז: ד"ה אביי אמר. לרי"ף סי' אלף לח. כתוב שם: אביי אמר אסתר קרקע עולם היתה, רבא אמר הנאת עצמן שאני וכו', עד וכן נמי קואקי ודמונקי דיהבינן להו דפלחו בהו לבי נורא, שהוא בית לעבודה זרה שרי להנאת עצמן ואפילו בשעת השמד, הילכך גויה דקא אנסה ליה לבר ישראל לעבירה להנאת עצמן הוא, ויעבור ואל יהרג ואפילו בפרהסיא ואפילו בשעת השמד. אמר אברהם: זו טעות גמורה כי לעולם בשעת השמד אפילו להנאתן יהרג ואל יעבור, ודברי רב אחא ז"ל [בשאילתות פרשת וארא], אע"פ שאינן מפורשין נראין כענין הזה. ומן הענין עצמו שאמרו אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואע"פ שהמצוה קלה שפירשו לעבורי היא אפילו הכי החמירו אפילו למצוה קלה כי האי ערקתא דמסאנא, שמע מינה כל בשעת השמד אסור. ויש עוד לסמוך דבר זה מצלמו של נבוכד-נאצר שלא נתכון אלא לכבודו להיות מוראו על כל העמים, וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמן לשריפה מפני שהיה בשעת השמד כי כל גזירה כשעת השמד דמי אע"פ שהוא לכבוד עצמו. וכן מעשה המן למרדכי לכבוד עצמו ולכבוד המלך היה ולא רצה מרדכי לזוע מפניו. ומה שכתב דשלש עבירות הללו החמורות כל להנאת עצמן שרי דלאו לעבורי שפיר דמי, וגמר להו מקואקי ודמונקי דבי נורא הוא צד עבודה זרה ומאסתר דעריות היתה ולהנאת עצמן מותר, ואיפשר דלשפיכות דמים משכחת לה להנאת עצמן כגון שהיה לו שונא ישראל והוא מיצר לו ואינו יכול לו כי אם על ידי ישראל חברו שלא ישמר ממנו כמעשה [ירמיהו מ' י"ד] בעלים מלך בני עמון על ידי ישמעאל בן נתניה, ויאמר זה שמותר להורגו ואל יהרג, והכל הבל כי אם התירו קואקי ודמונקי אבק עבודה זרה כשמשאילין להם כלים לכך ואינו אלא משום לפני עור אבל אין כאן עבודה זרה. ועד שהוא למד מזה להתיר ילמד מעצי אשרה לאיסור [פסחים כ"ה ע"א] שהרי אין כאן לעבורי והוא אנוס אונס מיתה, וממעשה דבן דמא [ע"ז כ"ז ע"ב] שלא הניחו רבי ישמעאל להתרפא מאותו מין ומת, וכל מעשה שאין בו לעבורי כלהנאת עצמן דמי ואפילו הכי אסור. וממעשה אסתר דקאמר עריות הוו ושרי, טעה בזה, דלאו הנהו עריות שנאמר עליה יהרג ואל יעבור שלא נאמר על האשה כי אם על האיש, והלא תראה כי לרוצח הוקש ולא לנרצח, והבועל כרוצח והנערה כנרצח, ועל הנערה לא החמיר הכתוב שתהרג, אבל מכל מקום פרהסיא לא גרע משאר עבירות, ועל כן הקשו והא אסתר פרהסיא הואי ולא הקשו עריות הואי, ושני אביי קרקע עולם היתה דאפילו כשאר עבירות לא הויא דמאי הוה לה למעבד, ורבא שני הנאת עצמן ובשאר עבירות מותר. ומנעמן [מ"ב ה' י"ח] יש לנו ללמוד שהיה אדניו נשען עליו בהשתחואתו ועל כרחו יכרע עמו והרי הוא כלהנאת עצמן, הלא לא לעבוד איכוון, וטעמא דבני נח דאינו מוזהר על קדושת השם הא ישראל כהאי גונא אסור. ואם תאמר אונס האיש בעריות היכי משכחת לה והא אין קושי אלא לדעת [יבמות נ"ג ע"ב], איפשר ברפואתו כמו שפירש רב אחא ז"ל, אי נמי כגון שנתקשה לאשתו ובאו גוים וזמנו לו את הערוה ואיימו עליו להורגו אם לא יבוא עליה. והראיה שמצא על אסתר שלקחה לו לבת [מגילה י"ג ע"א], ומה אנו צריכין לכך, הלא בעילת גוי לישראלית ובעילת ישראל לגויה מקנאין פוגעין בו הוא [סנהדרין פ"א ע"ב] והוא כחייבי מיתות. ומה שחשב בו קודם לכן לקחה מרדכי לאשה הבל הוא זה, דאטו בעולות הביאו לאחשורוש.
<h2>דף פה:</h2>
במאור דף יט. ד"ה חומר במקלל. לרי"ף סי' אלף מב. [כתוב שם:] חומר במקלל מבמכה וכו'. ולית הלכתא כתנא ברא דהכא דאמר לא מקישין הכאה לקללה, ולא כההיא דבפרק אלו הן הגולין [מכות ח' ע"ב] דאמר ישראל גולה ולוקה ע"י עבד וכותי, משום דסתם מתניתין עדיפא. אמר אברהם: כותיים כבר עשאום גויים גמורים [חולין ו' ע"א], ואין צריך להיקשא. לענין הכאה שיש בה ממון פשיטא אטו גבי חבלות מי כתיב בעמך.
<h2>דף פו:</h2>
במאור דף יט. ד"ה איתמר עדי גניבה. כתוב שם: איתמר עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו וכו', עד והדר ביה רב פפא ואוקמה אוקמתא אחריתי ואפקה מההיא סברא קמא דלא איפלגי חזקיה ורבי יוחנן בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן, אלא רבי יוחנן הוא דאמר כרבנן, וחזקיה דאמר אין נהרגין לדברי הכל, ובעדי מכירה כולי עלמא לא פליגי דנהרגין. אמר אברהם: הלא זה דבר שאי איפשר, שאם כפירושו היה לו לומר לרב פפא בתרתי פלוגאתא פליגי בעדי מכירה אליבא דרבי עקיבא ופליגי בעדי גניבה אליבא דרבנן, ואיך כלל הדברים כלל אחד ואמר דבעדי מכירה אין מחלוקת, והלא פליגי ולא פליגי על חזקיה ורבי יוחנן אתמר, והנה יש ביניהם מחלוקת גם בעדי מכירה לרבי עקיבא. אבל אנו כך אנו מפרשים, בעדי מכירה כולי עלמא לא פליגי דנהרגין. והשתא אזיל ומפרש כי פליגי בעדי גניבה, ובטעמא דמלתא פליגי, חזקיה אמר אין נהרגין בין לרבי עקיבא בין לרבנן דגנבה לחודה קיימא וכו'. הילכך עדי גניבה להלקותו באו ועדי מכירה נהרגין דכולי דבר עבדי, ורבי יוחנן אמר נהרגין גניבה אתחלתא דמכירה הוא וכאילו העידו גם הם על המכירה, ובין לרבי עקיבא ובין לרבנן אין כאן חצי דבר, וכשם שהגניבה התחלתה דמכירה כן המכירה סוף הגניבה, ושתי העדיות מעורבבות ואינן חלוקות וכולן נהרגין, והוא נהרג אם לא הוזמו. וטעם הדבר לפי שהגונב נפש אי אפשר לו להטמינו ואינו אלא להרחיקו ולמוכרו למי שאין מכירין אותו, ובידוע הוא כי עדי הגניבה יודעים היו בעדי המכירה ובתחלת עדותם כמו כן על הגנב לתוחלת המכירה העידו כי הם יודעים שסופו לימכר. וזה הטעם כמו כן בעדי בן סורר ומורה דפליגי חזקיה ורבי יוחנן, דרבי יוחנן אמר גניבה אתחלתא דאכילה היא וכאילו העידו גם הם על האכילה ואין כאן חצי דבר. זהו הפירוש הישר והטוב בלא תחבולות ותהפוכות. עתה אשוב להשיב על בעל החיבור הזה. ולמה לא הקשה על הרב ז"ל מן הענין הזה על מה שפירש בעדות חזקה בב"ב [נ"ז ע"ב] ואמר כי עדות חזקה לרבנן דבר קרו ליה מפני שמועיל עדות של כל שנה ושנה לגבי פירי, אבל עדות דגבה וכריסה לאו כלום הוא, ועכשו לפי פירושו של זה לרבנן לרבי יוחנן עדי מכירה ועדי גניבה נהרגין, והאי חצי דבר הוא שהרי עדות גניבה באפי נפשיה לאו כלום קא עבדה וכן מכירה הויא לה כאחד בגבה ואחד בכריסה. ועוד היה לו להקשות כי מאחר שכל עדות ועדות יש בו תועלת לדבר אחד רבי עקיבא גופיה מאי טעמא משוי להו לחצי דבר, והא אמרינן הכא בעדים האחרונים של מכירה שנהרגין לדעת חזקיה ואפילו לרבי עקיבא מפני שיכולין הראשונים לומר להלקותו באנו, והתם נמי יכולין הראשונים לומר לחייבו באנו. אבל אנחנו מקשים ואנחנו נתרץ כי מן הקושיא הראשונה ניצל הרב ז"ל בפירושנו שהרי אין כאן חצי דבר ואפילו לרבי עקיבא דגניבה אתחלתא דמכירה היא. ומן הקושיא השניה נאמר נמי דלדעת חכמים עדי חזקה לאו חצי דבר הם הואיל והוו דבר לשום ענין, אבל לרבי עקיבא חצי דבר הוא, מאי אמרת יכולין לומר לחייבו פירות של כל שנה ושנה באנו, אינו כן, כי מאחר שבאין כולן להעיד על החזקה הלא לתועלתו של מחזיק הם באים ואיך יאמר כי לחייבו באו, ומזכות לחובה אין מהפכין.
